החלטה בתיק בש"פ 8685/13

1.             לפניי ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' עיילבוני), בבע"ח 44104-09-13, מיום 18.12.2013, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לקבל חומרים חסויים, הנוגעים למתלוננת במשפטו.

כתב האישום

2.             נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין; מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו שש עשרה שנים, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ובצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.

           מעובדות כתב האישום עולה, כי העורר ניהל מערכת יחסים ארוכת שנים עם גרושה תושבת דימונה (להלן: בת הזוג), ולשניים אף נולד בן משותף. במהלך תקופת הקשר ביניהם, התגורר העורר בצפון הארץ ועבד כעובד תחזוקה בחוף "סירונית" שבכנרת, אך נהג להתארח לעיתים קרובות בביתה של בת זוגו. עוד עולה מכתב האישום, כי המתלוננת היא בתה של בת זוגו של העורר, לה היכרות טובה עם העורר, משום שהיא התגוררה בבית אמה, בזמן שהתנהלה המערכת הזוגית בין אמה לבין העורר.

           בימים שלפני ליל הסדר, שחל באותה השנה בערבו של יום ה-25.3.2013, הגיעו בת הזוג, אחיה וילדיה, ובהם גם המתלוננת, להתארח בחוף "סירונית", שם שיכן אותם העורר בחדרי אירוח שנמצאים במקום. למשפחתה של בת הזוג הצטרפה גם חברת משפחה, ילידת 11.3.1998, שהייתה באותה עת כבת 15 שנים (להלן: חברת המשפחה). בכתב האישום נטען, כי בליל הסדר, חגגו הנוכחים בחוף "סירונית" ושתו משקאות משכרים במהלך כל הלילה, עד שפרשו לחדרי האירוח לפנות בוקר. בתחילה, נכנס העורר יחד עם בת זוגו לחדרם. אך משזו נרדמה, יצא העורר מחדר האירוח, ופנה לחדרה של חברת המשפחה, אשר ישנה באותה עת עם אחד מבניה של בת הזוג. העורר פתח את דלת חדרה של חברת המשפחה, באמצעות "מפתח המאסטר" שהיה ברשותו, נכנס אל תוך החדר, והחל לגעת ברגליה של הנערה. בעקבות זאת, התעוררה חברת המשפחה והדליקה את האור, אולם משראתה כי מדובר בעורר הניחה כי הוא מחפש משהו בחדר, ושוב כיבתה את האור. בשלב זה, פנה העורר לחברת המשפחה וביקש לישון עמה, זו מצידה ענתה כי אם ברצונו לישון עמה באותה מיטה, אזי עליו לשכב בצידה השני של המיטה. אך העורר סירב, ולמרות בקשתה המפורשת של חברת המשפחה שלא יגע בה, הוא נשכב על המיטה בצמוד אליה, נגע בגבה, וחפן את ישבנה בידו. בעקבות זאת, הכתה חברת המשפחה את העורר בידה וקמה מהמיטה לכיוון הדלת. יחד עמה קם מהמיטה גם העורר, שאמר כי הוא "טעה בחדר", ויצא ממנו.

           בהמשך, נכנס העורר לחדרה של המתלוננת, אשר ישנה באותה עת עם אחת מילדות המשפחה, והחל לגעת בה עד שהתעוררה. בשלב זה, נשכב העורר לצידה של המתלוננת, והחל ללטף אותה בחזה וברגליה, תוך שהוא אומר לה שהוא "אוהב אותה ורוצה אותה". לאחר זאת, הוריד העורר את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת והפשיל את שלו, נשכב מעליה כך שלא תוכל לזוז, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה למשך כדקה. בזמן שביצע העורר את המעשים המתוארים, המתלוננת התנגדה, בכתה, ביקשה שהעורר יחדל ממעשיו, ואף ניסתה לדחוף אותו מעליה, אך כל זאת ללא הועיל. המבקש המשיך במעשיו, ולאחר שנישק את איבר מינה של המתלוננת, הוא החדיר לתוכו את אצבעותיו במשך דקות ארוכות, בעוד המתלוננת בוכה ומתנגדת למעשיו. נטען, כי רק לאחר כעשרים דקות הניח העורר למתלוננת, ויצא מחדרה.   

הבקשה לקבלת חומר חקירה והחלטתו של בית משפט קמא

3.             ביום 17.9.2013, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה לגילוי חומר חקירה, מכוחו של סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. במסגרת הבקשה נטען שעיון בחומר החקירה אשר הועבר לידי באת-כוחו של העורר מגלה, כי בעקבות עבירת מין שביצע בה אביה, המתלוננת טופלה על-ידי גורמים פסיכיאטריים וסוציאליים, ואובחנה כסובלת מהפרעות פוסט-טראומאתיות. עוד עלה מחומר החקירה, כי המתלוננת סובלת מתת משקל, ובעבר היא ניסתה לשים קץ לחייה ועברה טיפול תרופתי במסגרתה של מחלקה פסיכיאטרית. לפיכך, טענה באת-כוח העורר, כי "לאור מיהות המעשים המתוארים בכתב האישום", יש להעביר לידיה "חומר רפואי, פסיכיאטרי וסוציאלי אודות המתלוננת", כיוון שזהו חומר חקירה רלוונטי להגנת העורר.

           ביום 6.10.2013, קיבל בית משפט קמא באופן חלקי את בקשתו של העורר. בית המשפט המחוזי קבע, כי יש בעובדה שבעבר בוצעה במתלוננת עבירת מין בתוך המשפחה, אשר הביאה אותה לפנות לטיפול פסיכיאטרי, בכדי לבסס קשר, לכאורה, בין האבחונים הפסיכיאטריים של המתלוננת לבין הגנתו של העורר. על מנת שניתן יהיה לבחון האם אכן מדובר בחומר חקירה הרלוונטי להגנת העורר, הורה בית משפט קמא למשיבה לאסוף את החומר הפסיכיאטרי הנוגע למתלוננת, מהגורמים שטיפלו בה, ולהעמידו לעיונו של בית המשפט. יחד עם זאת, נקבע כי ישנו סיכוי קלוש שהחומרים הרפואיים והסוציאליים המבוקשים יהיו רלוונטיים להגנתו של העורר, ולפיכך בכל הנוגע אליהם הבקשה נדחתה.  

           ביום 24.11.2013, דחה בית משפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 6.10.2013, שהוגשה על-ידי המשיבה.

           ביום 18.12.2013, לאחר עיון בחומר הפסיכיאטרי שנאסף על-ידי המשיבה, דחה בית משפט קמא את הבקשה לעיון בחומר החקירה. בית משפט קמא קבע, כי מהחומר שנאסף "ניכרת מידה של רלוונטיות...להגנתו של הנאשם [העורר] ולזכותו למשפט הוגן". כך למשל, עמד בית משפט קמא על הרלוונטיות האפשרית של ההיסטוריה התרופתית של המתלוננת; הדיווחים של המתלוננת בקשר לפגיעות מיניות נוספות שחוותה; והתיאורים של המתלוננת לגבי ההשפעה שיש לתקיפה המינית שחוותה מצד אביה על מחשבותיה בלילות. יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי חרף מידה זו של רלוונטיות, לא ניתן לומר כי החומר שנאסף נוגע לליבת האישומים נגד העורר. לפיכך נקבע, כי המסגרת המתאימה לבקשתו של העורר הינה סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, העוסק במסמכים הנוגעים להגנתו של נאשם, אך לא נוגעים לליבת האישום נגדו ואינם נמצאים ברשות המשיבה. עוד הדגיש בית משפט קמא, כי עסקינן בחומר עליו חל החיסיון הקבוע בסעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ומשכך חשיפתו תתאפשר רק במידה שיימצא כי "גילויו של החומר לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש באי גילויו". זאת, בשים לב לפגיעה בפרטיותה של המתלוננת הנלווית לחשיפת החומר. על יסוד הדברים האלו, הורה בית המשפט קמא, להגיש את בקשת העורר מחדש בפני המותב שדן בתיק העיקרי, בהתאם לסעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי.

הערר על החלטת בית משפט קמא

4.             העורר הגיש ערר על החלטתו של בית משפט קמא. במסגרתו של הערר נטען, כי בהחלטתו של בית משפט קמא נפלה סתירה, כאשר נקבע מחד גיסא שהחומר הפסיכיאטרי רלוונטי להגנתו של העורר, אך מאידך גיסא נקבע כי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי אינו ההליך המתאים לקבלת החומר הפסיכיאטרי. לשיטתו של העורר, בגדרי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי חוסה כל חומר רלוונטי להגנתו של נאשם. עוד הדגיש העורר, כי המונח "חומר חקירה" התפרש בפסיקה באופן מרחיב, כך שגם חומרים שיש להם נגיעה עקיפה להגנתו של הנאשם ייחשבו כחומרי חקירה, אף אם הם לא מצויים בחזקתה הפיזית של המשיבה . יתר על כן, טען העורר, והפנה לצורך כך גם  לקביעותיו של בית משפט קמא, כי בענייננו יש לחומר הפסיכיאטרי הנוגע למתלוננת "זיקה ממשית" להגנתו. זאת, בעיקר לנוכח ההשלכות האפשריות שיש לעברה של המתלוננת על מידת מהימנותה, וכן לנוכח כפירתו המוחלטת של העורר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בכל הנוגע לסעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי טען העורר, כי הסעיף מסדיר את המצאתו של חומר אשר אינו נחשב כ"חומר חקירה", ואין בו כדי להועיל להגנתו של הנאשם. העורר סבור, כי כל עוד עסקינן בחומר שקיים סיכוי סביר שיועיל להגנת הנאשם, הרי שהאכסניה הפרוצדוראלית המתאימה לו היא סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, וזאת אף אם יהיה בדבר בכדי לפגוע בזכויותיה של המתלוננת. 

הדיון ותשובת המשיבה 

5.             בדיון שנערך לפניי, חזרה באת-כוחו של העורר, עו"ד רימונה שלג, על טענתה לפיה החומר הפסיכיאטרי הנוגע למתלוננת הינו חומר חקירה, מכיוון שייתכן ויש בו בכדי להשליך על מהימנותה של המתלוננת. בהקשר זה, הדגישה עו"ד שלג, כי ממצאי DNA שנמצאו על מכנסי המתלוננת אינם מתאימים לעורר, ולפיכך הראייה המרכזית נגדו בשלב זה היא גרסתה של המתלוננת. עוד הדגישה עו"ד שלג, כי בית משפט קמא, הגיע למסקנה כי החומר הפסיכיאטרי רלוונטי להגנתו של העורר, ולפיכך ברי כי החומר חוסה תחת צילו של סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי.

           המשיבה ביקשה לדחות את הערר. בא-כוח המשיבה, עו"ד אבי וסטרמן, הדגיש כי המדובר בחומר חסוי על פי דין, ולפיכך סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי כלל אינו חל עליו, וזאת מכוחו של סעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי. לדידו של עו"ד וסטרמן, האבחנה שבין סעיף 108 לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי אינה טכנית, אלא נועדה לתת מענה ראוי במסגרתו של ההליך הפלילי, לזכותה של המתלוננת לפרטיות. לפיכך, הוסיף וטען עו"ד וסטרמן, כי המקום המתאים לבירור בקשתו של העורר הוא בפני המותב שדן בתיק העיקרי, במסגרתה של בקשה לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי. המותב המופקד על התיק העיקרי מכיר את התמונה הראייתית על בוריה, ולכן יוכל להעריך האם אכן מוצדק להסיר את החיסיון שחל על החומר הפסיכיאטרי, בשם זכותו של העורר להליך הוגן.

דיון והכרעה

6.             לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו, והאזנתי בקשב רב לטיעוניהם של הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות.

7.             השאלה העולה במסגרתו של ערר זה נוגעת ליחס שבין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו עיון בחומרי חקירה, לבין סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו צו להמצאת מסמכים ומוצגים. העורר סבור, כי המסגרת הדיונית המתאימה לבקשתו לקבלת חומרים פסיכיאטריים, רפואיים וסוציאליים הנוגעים למתלוננת, מצויה במסגרת הוראתו של סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי :